אחרי ארבעה אלבומים מופתיים שהצליחו להביא את לד זפלין אל הפסגה, הלהקה לא חדלה מלעבוד והוציאה את אלבומה החמישי בשבילי הטוב ביותר שלהם, Houses of the Holy ב-1973.
מיסטיקה, אופטימיות ואהבה מתבטאים ברוב שירי האלבום. לד זפלין הייתה אחת מלהקות הרוק האופטימיות באותה תקופה, ויצרו הבי מטאל ובו עוסקים בחוויות משונות בעיקר בנוגע ל-having a good time.
כאן זפלין הלכו בגישה יותר ניסיונית. לקחת סגנונות שונים, וללקט אותם לאלבום אחד. הארד רוק, רוק מתקדם, פולק, פ'אנק, רגאיי, פסיכדליה וכנראה עוד שאולי לא שמתי לב. האלבומים הקודמים התמקדו יותר בנוסחה המוצלחת שיצרו (מלבד השלישי שרובו היה פולק רוק), וכאן הרביעייה לא חששה לנגן מחוץ לטריטוריה המוכרת. כנראה הסיבה למה האלבום הזה הוא האהוב עליי ביותר של הזפלין.
באביב 1972, לקחה הלהקה את האולפן הנייד של הרולינג סטונס ואיתו הגיעה למקום ושמו Stargroves שהיה באזור ברקשייר ונרכש ע"י מיק ג'אגר. רוב השירים נולדו במקום זה, מלבד No Quarter שניצניו נראו עוד בתקופת Headly Grange מתקופת האלבומים השלישי והרביעי.
לרוב שירי האלבום הוקלטו דמואים ע"י הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס בביתם, כשהם יכולים לסיים את עיבודיהם. פייג' באותה עת הציג לחבריו את The Rain Song ו-Over the Hills and Far Away, כשג'ונס מפתח את No Quarter.
הלהקה הקליטה את החומר, והמיקסים נעשו באולפני Olympic (לונדון) ו-Electric Lady Studios (ניו יורק). 4 שירים מהסשנים לא נכללו באלבום (ביניהם גם שיר הנושא), אך ימצאו את עצמם באלבום הבא Physical Graffitti, שנתיים מאוחר יותר.
כך הלהקה הוציאה את אחת מיצירות המופת המשובחות שלה, שלמרבה ההפתעה באותה תקופה, לא כלל טיפה של בלוז.
האלבום נפתח בצורה חגיגית כמעט בסטייל של ריטואל עם היצירה הגאונית, The Song Remains the Same (לא סתם הבלוג הזה נקרא על שם השיר הזה). השיר החל לו כקטע אינסטרומנטלי בשם The Overture שיוביל במעבר חד אל The Rain Song. אך הסולן רוברט פלאנט האמין כי הקטע הזה ממש טוב בזכות עצמו, וכתב מילים מיוחדות העוסקות במוזיקה כישות אוניברסלית. וכפי שאמרתי, נפתח בצורה חגיגית עם הלחן האופטימי מאוד, המציג את כישורי הגיטרה של פייג' שאי אפשר להטיל בהם ספק, זהו קטע פרוגרסיבי במיוחד (המון שינויי מקצבים), עם שירה מושלמת מסולן אלוהי, ומנגינה שמראה כי הלהקה עבדה קשה באולפן, כשנעשה אוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת) לגיטרה של פייג', ומאפשרת להפוך את זפלין לתזמורת רוק קטנה. אחד מהפתיחים הטובים ביותר לאלבום אי פעם. שם השיר הפך גם לשם אלבום וסרט ההופעה המפורסמים של הלהקה שיצאו ב-1975.
אוקיי עשינו אחלה של ספתח, עכשיו אנחנו נלקחנו לעולם אחר. The Rain Song הבלדה הכל כך קשה לתיאור. פשוט ישות מוזיקלית נעלה עם אחד מהלחנים הטובים ביותר של פייג' על גיטרה, המלוטרון החולמני שג'ונס הוסיף לאחר שרכש אחד, והמילים הנפלאות שפשוט גורמות לך לשכוח מכל דבר רע שאי פעם הטריד את מחשבתך. פייג' הלחין את השיר בביתו בפלמנטון שבאנגליה, ופלאנט הוסיף את המילים. ניתן לשמוע את הדמיון הרב בין Something הנצחי של הביטלס שנכתב ע"י ג'ורג' האריסון. זה הגיע משיחה של האריסון יחד עם מתופף הלהקה ג'ון בונהם, על העובדה שהלהקה מעולם לא יצרה בלדה. והנה למשך 7 דקות תמימות, הלהקה גורמת לנו למצב של עד כדי כך של התעלות רוחנית. לשיר ניתנה בהתחלה הכותרת Slush.
הלהקה ממשיכה באותה תחושה נעימה ומיסטית של שני השירים הקודמים, עם השיר הטולקינאי, Over the Hills and Far Away. פייג' ופלאנט כתבו את השיר לאחר סיבו הופעות ארוך בצפון אמריקה, בקוטג' ושמו Bron Yr Aur (אותו אחד שנכתבו עליו שיר וקטע אינסטרומנטלי). אז בנגינת גיטרה אקוסטית נעימה לאוזן, פלאנט מתחיל לשיר, ומכאן עוברת לאנרגיות חיוביות עם רוק אנרגטי במיוחד. פלאנט שר את מילותיו מעוררות ההשראה הכל כך רבה, העוסקות בשביל הפתוח, שלא כל אחד יכול לראות. ניתן לציון, הסולו המושלם של פייג', ולבסוף אחרי פייד אאוט איתי, חוזרת הלהקה לפתיחה ומסיימת אותה באותה תחושה כיפית ונעימה.
לד זפלין ידועה בהערצה עמוקה למוזיקה שחורה, והיא נותנת להשפעותיה להתבטא בחופשיות ב-The Crunge מחווה לאגדה ג'יימס בראון. שיר funky לכל 3 דקותיו, עם שירה מאוד סקסית מצד פלאנט, ומקצבים משונים במיוחד מבית בונזו (9/8, 4/8, 5/8, 4/4, 2/4, 2/8). כמו כל פ'אנק טוב חייב להיות בס מקפיץ במיוחד, וג'ונס מספק זאת בצורה מצוינת יחד עם סינתסייזר.
השיר הבא Dancing Days בעל לחן מאוד מיוחד ומשונה, המזכיר לי לעתים מוזיקה הודית. למעשה הלחן הושפע ממנגינה שפלאנט ופייג' שמעו במהלך טיול בהודו. גם כאן מדובר בשיר אופטימי וכיפי במיוחד, כשפלאנט אומר לנו כי הכל בסדר. עם פזמון מאוד קליט וקליל, יחד עם גיטרה זורמת מצד פייג'.
זפלין לא חששה לנסות סגנונות חדשים. ובשיר D'yer M'aker היא עושה זאת מצוין. מדובר בשיר רגאיי זורם וכיפי שוב פעם, עם שירה סקסית במיוחד מצד פלאנט, לצד לחן קליט ופזמון סוחף. בעטיפת האלבום מצוין כי השיר מוקדש ללהקת הדו וופ, Rosie and the Originals. השיר החל עם מקצב דו וופ שבונהם החל לנגן, ואז הואץ הטמפו, ונוסף לו הלחן, מכאן נולד השיר. הסאונד המיוחד של התופים, נוצר כששמו 3 מיקרופונים במערכת התופים של בונזו. למרות שזה אחלה של שיר, הרבה מאזינים לא הבינו אותו, ביניהם גם ג'ונס שעד היום מתכחש לשיר וטוען כי זה התחיל כבדיחה. לא נורא, כשבחור שרגאיי הוא לא הcup of tea שלו, זה ממש אחלה שיר.
ואז, סערה מתקרבת, פתאום האופטימיות מתפוגגת למשך 7 דקות, כשמסך שחור וקודר יורד ביצירה No Quarter. היצירה הפסימית ביותר שלד זפלין כתבה בכל הקריירה שלה (וגם השיר הכי אהוב עליי שלהם). הטקסטים הם אחד המצמררים שפלאנט כתב אי פעם, כנראה הכנה לאיזשהו אירוע אולי מלחמה העומדת לבוא. ופלאנט שר בצורה קודרת במיוחד, על הליכה לצד המוות, כלבי האבדון המייללים ורוחותיו העזות של ת'ור. הלחן המושלם והדרמטי נולד לו אי שם בתקופת Headly Grange שם הקליטה גרסה מוקדמת לפני זו שאנו מכירים. ג'ונס פיתח את זה, והתוצאה יצירה מצמררת במיוחד, עם גיטרה הנשמעת כאילו בוכה ומנסרת, פסנתר חשמלי פסיכדלי במיוחד, ושירה מאוד מאוד מפוחדת להדגשת הליריקה. אין ספק שלמרות שהוא לא מתאים לשאר האווירה, No Quarter הוא אכן קטע חשוב ברפרטואר של זפלין. למי שמתעניין שם השיר הוא בעצם מה שאמרו פיראטים כשהתכוונו ל-"ללא רחמים".
ואז חוזרים לאותה אווירה שמחה וכיפית של שאר האלבום בסופו עם השיר The Ocean. האוקיינוס עליו מדובר, הוא האוקיינוס המאסיבי של המעריצים שהגיעו להופעות הלהקה. זוהי מן מחווה למעריציה הנאמנים של הלהקה, והיא עושה זאת באמצעות הארד רוק מגניב וכיפי. ריף בלתי נשכח פותח את השיר, ובנוסף יש גם קטע א קאפלה קצר ומגניב של פלאנט, לקראת הסוף פלאנט על האישה שזכתה בליבו והיא למעשה בת 3, זוהי למעשה ביתו קרמן שנולדה ב-1968. הלהקה מסיימת בסיום רוק אנד רולי במיוחד ומסיימת 42 דקות מקסימות ונפלאות של רוחניות, שלום, אהבה, וקצת צער לקראת הסוף.
כשיצא האלבום, המעריצים קנו אותו במהירות, למרות ביקורת שלילית מצד מגזין הרולינג סטון, ובעקבותיו, יצאה לעוד סיבוב הופעות מוצלח שהקיף את אירופה, יפן וצפון אמריקה.
עטיפת האלבום הבלתי נשכחת נוצרה ע"י אוברי פאוול מחברת היפנוסיס שעיצבה המון עטיפות בלתי נשכחות לשמות הידועים של התקופה כמו פינק פלויד. למעשה בהתחלה נשכר סטורם ת'ורג'רסון מאותה חברה, אך פוטר לאחר שלא היו מרוצים מן הרעיון שהציג בו נראה מגרש טניס עם מחבט, שייצג את דעתו של ת'ורג'סון שהמוזיקה של הלהקה הייתה כמו מחבט. הוא פוטר והובא במקומו עמיתו פאוול (ת'ורג'רסון יחזור לעצב את עטיפת האלבום In Through the Out Door). פאוול יצר בהשראת ספרו בידוע של ארתור ס. קלארק, קץ הילדות, את מה שהפך לעטיפת האלבום, כשנראים ילדים עירומים המנסים להגיע לפסגה של משהו. הרעיון התקבל, ולצורך הצילומים שהיו בצפון אירלנד, הובאו שני ילדים, אח ואחות סטפן וסמנתה גייטס (סטפן כיום הוא מנחה טלוויזיה ורדיו). התמונה צולמה בשחור לבן, ובעבודה הוכפלה מספר פעמים, בשביל ליצור את האפקט של 11 ילדים, ובנוסף לתמונה נעשו אפקטים אשר שינו את צבעה. התמונה שבתוך האלבום, צולמה במקום ליד אזור צילום העטיפה. כמו באלבום הקודם, גם באלבום זה לא צוין שמה של הלהקה או של האלבום, אך מנהל הלהקה פיטר גרנט, הסכים לכלול נייר אשר יכלול את השם, בשביל להסתיר את ישבני הילדים, כדי לא לעורר מהומה. לא שזה עזר, בשל העטיפה, האלבום נאסר למכירה בספרד ובחלק ממדינות ארה"ב. אך עם הזמן, זה עבר. אני למעשה לא באמת מבין את העטיפה, מי יודע? אולי יבוא יום.
לסיכום, "בתי הקודש" הוא אלבום מצוין, מגוון ונעים לשמיעה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר בהיסטוריה. כמו הביטלס בשנות השישים, לד זפלין משנות השבעים, לא חששה להתנסות בסגנונות שונים אשר לא היו מורגלים באלבום הרוק הממוצע, על זה מגיע להם שאפו כי זהו בשבילי אלבומם הטוב ביותר, אז נכון הרביעי כולל את הלהיט הנצחי Stairway to Heaven, ושני האלבומים הראשונים הציגו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל, אבל כאן הלהקה יצרה משהו כל כך מיוחד בגדר יוצא מן הכלל, שמצאתי בו המון חן. אלבום מומלץ במיוחד, למעשה יעבוד גם למי שרוצה להכיר את הלהקה הנפלאה הזו. מומלץ להשיג את גרסת הרימסטר המעודכנת שפייג' עשה ב-2013, כשהאלבום יצא מחדש בגרסה המקורית, גרסת deluxe עם דיסק בונוס, ולמי שרוצה קצת יותר מארז עם המון הפתעות בפנים.
שלום חבר נפגעתי ושבורת לב כאשר קרתה בעיה גדולה מאוד ביני לבין בעלי לפני שבעה חודשים בנישואיי. כל כך נורא שהוא לקח את התיק לבית המשפט לגירושין. הוא אמר שהוא לעולם לא רוצה להישאר איתי שוב ושהוא כבר לא אוהב אותי. אז הוא ארז מהבית וגרם לי ולילדי לעבור כאבים עזים. ניסיתי בכל האמצעים האפשריים להחזיר אותו, אחרי הרבה תחנונים, אך ללא הועיל. והוא אישר שקיבל החלטה ולא רצה לראות אותי שוב. אז ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, פגשתי את חברתי הוותיקה שחיפשה את בעלי. אז הסברתי לו הכל, אז הוא אמר לי שהדרך היחידה שבה אוכל להחזיר את בעלי היא לבקר אצל זורק כישוף, כי הוא באמת עשה את זה גם. אז מעולם לא האמנתי בקסם, אבל לא הייתה לי ברירה אלא למלא אחר עצתו. לאחר מכן הוא נתן לי את כתובת האימייל של זורק הכישוף שהוא ביקר. DR APATA. למחרת בבוקר שלחתי מייל לכתובת שהוא נתן לי, ומטיל הכישוף הבטיח לי שאחזיר את בעלי ליומיים הקרובים. איזו אמירה מדהימה!! אף פעם לא האמנתי, אז הוא דיבר איתי ואמר לי כל מה שאני צריך לעשות. ואז אני עושה אותם בלי עלייה, אז ביומיים הבאים, באופן מפתיע, בעלי שלא התקשר אליי ב-7 החודשים האחרונים התקשר אליי להודיע לי שהוא חוזר. כל כך מדהים !! אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדיי. ואז מאותו יום הקשר בינינו היה חזק יותר מבעבר, בעזרתו של זורק קסמים נהדר. אז, אני אמליץ לך אם יש לך בעיות, צור קשר עם ד"ר אלאבה במייל: drapata4@gmail.com או צור איתו קשר בוואטסאפ וב-Viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744.......
השבמחק