קווין? רוק מתקדם? זה מה שבדרך כלל אומרים חובבי הרוק הקלאסי כשהם שומעים זאת, אך למעשה בתחילת שנות השבעים, המוזיקה שקווין עשתה הייתה פרוגרסיבית. קווין יצרו רוק מתקדם חצוף, גלאמי, קברטי, ונועז במיוחד. כמה שנים לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, הייתה ללהקה מיוחדת אשר יצרה סאונד ייחודי משלה שעם הזמן הפך לכל כך מזוהה בקרב חובבי הרוק. האלבום הזה משנת 1974, הוא כנראה היצירה הכי טובה שלהם מאותה תקופה, וכנראה האלבום הטוב ביותר שלהם.
קווין לא היו מרוצים מאלבום הבכורה שלהם שיצא ביולי 1973, הסיבה המרכזית כי זמנם באולפן היה קצוב, ואי אפשר היה להפיקו בצורה טובה. אף על פי שכלל כמה יצירות נפלאות ושירים טובים שזכו לביקורות טובות, האלבום לא בדיוק היה לרב מכר, והרביעייה לא חשבה שמיצתה את הפוטנציאל שלה ברמה המקסימלית.
אז חודש לאחר יציאת האלבום באוגוסט של אותה שנה, עבדה בפרך עם מפיקה רוי תומאס בייקר על יצירתה הבאה, כשהרעיון בראש מתחיל לקדוח - אלבום קונספט. באמצעות מיקסר בן 16 ערוצים, הלהקה הקליטה את החומר החדש באולפני טריידנט, כשהיא עובדת קשה בפרך על הכפלת צלילים, הרמוניה משותפת. הלהקה ניצלה את הטכנולוגיה והפכה את האולפן לכלי הנגינה שלה.
שני מוחות קודחים עומדים מאחורי האלבום הזה. בריאן מיי הגיטריסט הוירטואוז והמוכשר (הניוטון של הרוק אנד רול) ופרדי מרקיורי סולנה הכריזמטי וגם בנוסף פסנתרן לא רע בכלל. מיי הביא את הרוק אנד רול אל המוזיקה. השפעתו מלד זפלין ודה הו מתבטאת היטב במוזיקה של הלהקה באותה תקופה. מרקיורי היה אחראי על הנועזות והשאפתנות. הסולן טרם יצא מהארון, הושפע במיוחד מאופרה, קברטים ומיוצרים כמו לייזה מינלי. הצמד שאף ליצור דבר יומרני ומורכב, אם השילוב של רעיונותיהם של השניים.
רוג'ר טיילור המתופף תרם שיר אחד ושר קצת, אך לא באמת הזדהה עם הרעיון של המוזיקה הגרנדיוזית, ונתן לחבריו לעשות זאת. ג'ון דיקון הבסיסט השתקן, טרם התחיל להלחין, ושיאו היה עוד לפניו.
אחד הדברים שייחדו את הלהקה מתבטאים במיוחד באלבום זה. טכניקת האוברדאבינג שהיא למעשה העמסת ערוצים מוסיקליים על הקלטה, נשמעת כמעט לאורך כל האלבום, ולמעשה הפכה לסמל של קווין. קולותיהם של חברי הלהקה שנשמעו כמו מקהלה של 100 איש, והכפלת הגיטרה של מיי שנשמעה כמו תזמורת, ייחדו את הלהקה משאר ההרכבים שפעלו באותה תקופה, ונתנו לה צליל מיוחד. העבודה על הכפלת הקולות הייתה כה רבה, עד כדי כך שבאחת הפעמים, סרט ההקלטה לא יכל לעמוד יותר בעומס.
למרות שהאלבום מוגדר כאלבום קונספט, אין בו סיפור או רעיון מרכזי. הרעיון שמסתובב בו הוא רעיון השחמט. כשהאלבום יצא על ויניל, שני צדדיו קיבלו שמות: הצד לבן והצד השחור. הצד הלבן הוא הבמה של מיי, כשכל השירים בו נכתבו על ידו מלבד השיר The Loser in the End שנכתב ע"י טיילור. הצד השחור נותן למרקיורי את הבמה המרכזית כשכל השירים נכתבו על ידו וכמעט כולם מתחברים לסוויטה אחת גדולה.
קווין אכן יצאו מנצחים עם אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר מן הגל המקורי של הלהקות הבריטיות משנות השבעים. אף על פי שהיום באופן משונה, הוא לא עומד לצד אלבומיהם של פינק פלויד, קינג קרימזון, ג'נסיס, יס ודומיהן, אך הוא בהחלט היה משהו חדש שלא נשמע עוד ולמעשה המציא מחדש את הפרוג ללא שימוש בסינתסייזר בודד. על זה מגיע להם כבוד גדול.
לפני השפם, היה את זה
האלבום מתחיל עם הצד הלבן של מיי, שהוא הפשוט והארצי יותר מבין השניים. הפתיחה מתחילה עם צליל של פעימות לב, כמו שפינק פלויד עשו שנה לפני כן ביצירת המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. ואז מתחיל Procession. קטע אינסטרומנטלי בן דקה ו-12 שניות, שמציג את הכישרון ההלחנתי של הגיטריסט. הוא מכפיל את גיטרת ה-Red Special שבנה יחד עם אביו, ומגיע להישג פרוגריסיבי במיוחד כשגורם לגיטרה להישמע כמו תזמורת מצעדים כמו ששמו של הקטע מעיד (תהלוכה).
במעבר חד, בא הקטע האדיר Father to Son. שיר הארד רוק בן 6 דקות העוסק בשיחה בין אב לבנו לפני מותו של הראשון. הלהקה מביאה כאן שיר אדיר שלא זוכה להכרה כמו שאר החומרים ברפרטואר של הלהקה, כשנרשם איזון מצוין בין קטעי הבי מטאל רועשים ואנרגטיים לבין קטעים אקוסטיים שקטים. כאן אפשר לשמוע את הטכניקה הקווינית הידועה של האוברדאבינג בשירה כשהלהקה נשמעת מצוין בפזמון הקליט, יחד עם סולואי גיטרה כוחניים מצד מיי. האיזון בין הפסטורלי לאגרסיבי הוא רעיון שמופיע לאורך האלבום, ונשמע פשוט מעולה. על הגיטרה האקוסטית אגב, מנגן דיקון.
ואז במעבר חד, מגיעה הבלדה העוצמתית והאדירה, White Queen (As It Began), שנכתבה ע"י מיי בתקופת להקת סמייל (הלהקה שקדמה לקווין) בשנת 1968, לאחר שקרא את הספר The White Goddess מאת רוברט גרייבס. השפעה נוספת של מיי שהובילה לכתיבת השיר, הייתה נערה בה התאהב במהלך לימודיו, כשהיה רואה אותה בשיעורי ביולוגיה. השיר עצמו הוא פשוט ממגנט באווירה המיסטית והמעורפלת שלו, כשמרקיורי שר על האלילה בלבן. גם כאן נרשם איזון מושלם בין קטעים אקוסטיים שקטים ורגועים לבין התפרצויות מטאליות אגרסיביות. השירה של מרקיורי יכולה לרגש את האנשים הקשים ביותר, ולגיוון, מיי משתמש בגיטרה האקוסטית שלו הנשמעת כמו סיטאר מה שמעניק השפעות הודיות מזרחיות. גם כאן המקהלה הקוויניסטית מבריקה במיוחד, ומגיעה בשיא הדרמטי, שלבסוף מסתיים בדיוק כפי שהחל (כמו שם השיר) בשקט מלנכולי. מוטיב המלכה יחזור על עצמו במהלך האלבום.
השיר הבא Some Day One Day הוא בלדה יפה של בריאן מיי, בה הוא לוקח את המיקרופון. קולו משתלב נפלא בלחן היפה הזה, והגיטרה החשמלית נכנסת לגיבוי. למאזין הפזמון לא ייצא מהראש בקלות, ומרגש במיוחד עם הגיבוי באוברדאבינג שמעשיר ומשלים את התערובת להפיכת השיר הזה לנפלא.
לסגירת הצד הלבן מגיע רוג'ר טיילור עם שירו The Loser in the End אחלה קטע מאוד בלוז רוק במנגינתו, ורוג'ר טיילור שר קצת כמו רוברט פלאנט.
ואז... הו אז מגיע המגנום אופוס. הצד השחור של מרקיורי הפרוגרסיבי, הנועז, המורכב והיומרני מבין השניים. מרקיורי לא חשש לשלב בין ההארד רוק יחד עם הצליל א לה ברודווי ולכתוב מילים העוסקות בעולמות פנטזיה עשירים בדמיון.
בשקט בשקט, גונג ההולך ומתחזק פותח את האלבום, ונקטע מיד עם שירת מקהלת האוברדאבינג, שמיד מגיעה אל קטע המטאל האנרגטי במיוחד, Ogre Battle. הלהקה מרשימה ומסקרנת את המאזין כשהיא מספרת את הסיפור על קרב אכזרי במיוחד בין טרולים, גיטרה כוחנית במיוחד מצד מיי מחזקת את האווירה, וכמובן צרחותיו של טיילור באמצע השיר, מוסיפות לתבשיל. הלהקה מסיימת את הקטע הזה בדיוק כמו בהתחלה - עם גונג, וללא הפסקה, עוברים לקטע הבא.
The Fairy Feller's Master Stroke אחד הקטעים המבטאים את הפרוגרסיביות של הלהקה. כשמרקיורי מבריק על הפסנתר, ואם אתם חושבים שמנגנים שם על צ'מבלו, למעשה מדובר כאן בפסנתר שהואצה מהירותו, כדי שיישמע כמו הכלי העתיק עם הצליל המיוחד. מרקיורי הלחין קטע הנשמע כאילו נלקח ממחזה בברודווי. המילים של השיר, עוסקות בציור בעל אותו השם שצויר ע"י האמן המטורף ריצ'רד דאד, ממנו מרקיורי התרשם רבות כשראה אותו בגלריית טייט בלונדון. הציור מתאר סצנה בה יצורים קסומים מתאספים כדי לראות את חוטב העצים יוצר כרכרה להוד מעלתה המלכה מאב. דאד אגב סבל מבעיות נפשיות ורצח את אביו לאחר שהיה משוכנע כי האחרון הוא השטן.
השיר עובר במעבר חד אל הקטע הקצר Nevermore. דקה אחת יפה ופשוטה העוסקת בסיפור הידוע של המשורר אדגר אלן פו - העורב. למשך דקה תמימה, מרקיורי מנגן על הפסנתר ושר בצורה נוגה ונפלאה כשחבריו מגבים אותו בצורה מצוינת.
משם כנראה לשיא האלבום. מוטיב המלכה מופיע גם בצד זה כשהפעם המלכה השחורה מככבת. The March of the Black Queen פשוט צועק פרוגרסיב, והוא אחד מהיצירות המורכבות של קווין בכל הקריירה שלה. למשך 6 דקות, קווין משלבת בצורה אלגנטית ומדהימה בין אופרה לרוק. מהראשונות לעשות זאת. אם הקטע של מיי (White Queen) היה צנוע, מלנכולי ושקט, הBlack Queen היא ההפך הגמור - חצופה, בועטת, רועשת ויומרנית מאוד. קווין הצליחו להגיע להישג חסר תקדים עם האוברדאבינג, כשקולות רבים מועמסים על ההקלטה. לציון מיוחד הוא הפוליריתמיקה (נגינת מקצבים שונים באותו זמן) הנדירה במוזיקה של קווין כשמנוגנים בו זמנית מקצבים של 12/8 ו-8/8. יצירה זו היא מין אבטיפוס ללהיט הנצחי של הלהקה, Bohemian Rhapsody שיגיע שנה מאוחר יותר. בסיום מלכותי ואופטימי במיוחד, מסיימת הלהקה במעבר אלגנטי אל השיר הבא.
Funny How Love Is שיר אהבה פשוט וקליל הכולל ליריקה פואטית במיוחד, מורכב מלחן פשוט וקליט יחד עם מקהלת האוברדאבינג של קווין ומכאן עוברים אל סוף האלבום.
Seven Seas of Rhye הוא קטע מוחץ לסיום שהבחירה לסיים איתו את האלבום האדיר הזה התבררה כמצוינת. הלהקה השתמשה בלחן עוד באלבום הבכורה כשסיימה אותו כקטע אינסטרומנטלי. כאן הלהקה מפתחת אותו לכדי שיר מצוין וסוחף, המורכב מהלחנה גאונית, ביצועים וירטואוזיים (פשוט תשמעו את הפתיחה של מרקיורי והסולואין של מיי), הקולות של חברי הלהקה, והמילים העוסקות בממלכה שהומצאה ע"י מרקיורי ואחותו בילדות הנפלה לשליטת חייזרים. השיר הזה שיצא כסינגל, עשה עבודה טובה מאוד ללהקה, כשמעריצים החלו לגלות את הלהקה עם השיר הזה, ומכאן העניינים החלו להסתדר ללהקה. כך כשהחברים שרים ונשמעים כמו מלחים שיכורים, מתפוגגים ומסיימים 40 דקות מסקרנות במיוחד.
האלבום זכה לשבחים מכל עבר, והפך את הלהקה האלמונית לדבר הם שהולך. אמנם ההצלחה המסחרית עוד לא הגיעה לשיאה. מה שכן קווין הגיעו להצלחה אמנותית שהביאה אליה מעריצים חדשים, והובילה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. כשהלהקה מסקרנת במיוחד מבחינה ויזואלית עם הבגדים הצבעוניים והבלתי שגרתיים שהביאו את סגנון הגלאם רוק לפופולריות. ובמיוחד הסולן הכריזמטי שעל הבמה נתן את מיטבו בכל ערב, כשהקהל משתגע על החבר'ה. קווין לאחר מכן, לא ראו את כספם, וכמעט עמדו להתפרק בשל קשיים כלכליים, אך עם יציאת האלבום A Night at the Opera שכללה את הלהיט הנצחי "רפסודיה בוהמית", הלהקה שמה את עצמה במפה העולמית, ומאז הפכו חבריה לסופרסטארים.
עטיפת האלבום הנצחית שצולמה ע"י מיק רוק, לא נופלת מעטיפות כמו Abbey Road או Ziggy Stardust. מרקיורי הושפע מצילום של השחקנית מרלין דיטריך ובו נראתה בחושך מביטה אל האור, כשעשן מן הסיגריה שלה מקיף אותה. כשחברי הלהקה נכנסו לצילום, הם לא ידעו שהתצלום הזה הולך להפוך למה שהוא כיום. עד היום, התמונה הזו הפכה לאחד האייקונים המרכזים בתרבות המערבית, בעיקר בזכות העובדה שהיא הייתה לבסיס לקליפ המפורסם של "רפסודיה בוהמית" מ-1975, וכמה שנים לאחר מכן ב-1986 בקליפ ל-One Vision.
ב-1991, הוציאה Hollywood Records, הוציאה הלהקה גרסת רימסטר לאלבום, אך כיום היא לא מומלצת, בשל העובדה שב-2011, לחגיגת יובל 40 שנה ללהקה, עבר האלבום רימסטר מקיף כשהאלבום נשמע כפי שהוא צריך להישמע. עם כמה רצועות בונוס נחמדות, האלבום יצא בגרסה הכי מומלצת כיום.
לסיכום האלבום השני של קווין, קנה את עולמה, כשהוא קיבל מעמד של אלבום רוק חשוב. חוץ מעובדה זו, קווין למעשה יצרה כאן אלבום רוק מתקדם מדהים ופורץ דרך לזמנו, שלא נשמע כמו שום דבר לפניו. הלהקה הגיעה לעוד שיאים משובחים במהלך הקריירה שלה. אך כאן בשבילי זהו אלבומם הטוב ביותר. מוזיקאים רבים בעלי שם כמו אקסל רוז, סטיב ואי ובילי קורגן הכריזו על האלבום כמשפיע במיוחד, וניתן לומר בלי ספק שזהו אלבום מדהים ומומלץ במיוחד לאוהבי הלהקה, ולאוהבי פרוג ורוק בכלל. קווין היא אחת מהלהקות האהבות עליי, והאחת מהראשונות שהכניסו אותי לרוק (יחד עם הביטלס ופינק פלויד) עם הזמן, הטעם שלי התגבש כשהפכתי לפרוגר לכל דבר. האלבום הזה שינה לחלוטין את הראייה שלי לגבי רוק מתקדם. אני אוהב את כל התקופות של קווין, אך בשבילי, זוהי התקופה הטובה של הלהקה. עם הבגדים המלכותיים והגרנדיוזיים, המוזיקה המורכבת, וגרסת השיער הארוך והשופע. אלבום מדהים מלהקה מדהימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה