סה"כ צפיות בדף

יום חמישי, 2 ביולי 2015

The Beatles - Revolver

Revolver.jpg
שנת 1966, הייתה שנה מאוד ידועה בקרב הביטלס. זו הייתה תקופה של חידוש, התקדמות מבחינה מוזיקלית ולירית, וגם התנסות בדברים חדשים. הבולט שבהם היה ה-LSD שבדיוק החל להיכנס במחצית השנייה של המאה ה-20. באותה תקופה, הצעירים החלו להתלהב בנוגע לחומר החדש, כשכל סלב החל להשתמש בו, ומעטים ידעו על נזקיו. כשאנשים כמו טימותי לירי, טוענים כי השימוש בסם זה הוא חיוני ופותח את המחשבה. כמה שנים לאחר מכן, המודעות להרס שהחומר הזה יכול לגרום, כשכוכבי התקופה שהשתמשו בסם רבות, הפסיקו לתפקד ומוחם פשוט התפוצץ (סיד בארט, ג'ים מוריסון וכו'...)

אך באותה תקופה, בתעשייה כל מי שלא נטל מסם זה נחשב לאידיוט. ג'ון לנון וג'ורג' האריסון גילו את הסם כשעמיתם של הביטלס, רופא השיניים ג'ון ריילי שישב עם השניים לשיחה יחד עם נשותיהם, כשאומר להם כי היתרונות בסם גדולים, כשהוא שותל מבלי לגלות להם את הסם בכוסות הקפה שלהם. סיפור זה הפך לבסוף לנושא השיר ב-Revolver עם השיר Doctor Robert.

אך בשנה התרחשה תקרית אשר שינתה את הביטלס לתמיד. ב-4 למרץ של אותה שנה, לנון הצהיר כי להקתו פופולרית יותר מישו. במולדתם בממלכה המאוחדת לא התייחסו להערה זו ברצינות, אך באמריקה החמה, אנשים זעמו ויצאו מדעתם, על אמירתו של הכוכב, כששדרנים מפסיקים לשדר את שיריהם וצעירים שורפים את תקליטיהם בפומבי.

אך ארבעת המופלאים חשו כי הגיע הזמן להתקדם שלב, המוזיקה משתנה והפסיכדליה בשיאה. לונדון הפכה לתוססת במיוחד, כשהופכת למוקד עלייה לרגל של מוזיקאים מכל העולם.

ג'ון, ג'ורג' ורינגו ממשיכים להשתמש בקביעות בLSD, כשמקרטני מסרב ואומר שהוא לא חורג מעבר למריחואנה. בנוסף, מאז שהגיעו להצלחה חסרת תקדים עם אלבומיהם הקודמים, כשהביטלמאניה בשיאה ועדיין נערות צווחניות רודפות אחרי הבחורים ברחבי אנגליה, הביטלס קיבלו חופש אמנותי, כשהם יכולים ליצור לפי רצונם ללא התערבות מחברת התקליטים. הזרעים לכך החלו באלבום הקודם Rubber Soul שיצא שנה לפני כן, ומתבטא כאן הרבה יותר, כשהאולפן הופך לכלי נגינה בזכות עצמו, רגע לפני הפריצה האמנותית הגדולה עם סרג'נט פפר, זה המשיך כאן. באלבום האהוב עליי ביותר מהלהקה האהובה עליי ביותר, Revolver של הביטלס.

אז כך במשך אפריל-יוני 1966, מקליטים באולפני אבי רוד, על מכונה בעלת שני ערוצים. חושבים על הדבר הבא...

טכניקות חדשניות באולפן מתחילות להישמע במיוחד באלבום זה, כשמפיקם הנאמן האגדי, ג'ורג' מרטין, מנסה לתרגם בהצלחה את רעיונותיהם של חברי הלהקה אל הויניל. בנוסף, האריסון בולט במיוחד באלבום, כשהוא זוכה לכבוד לפתוח את האלבום.



אז המאסטרפיס נפתח ב... ובכן, תחילת השיר כשהאריסון סופר, כשמישהו משתעל ברקע, מכאן מתחיל אחד מהשירים היותר בוגרים ויש לציין מדהימים של הביטלס. כשהאריסון מבטא במחאה, את מדיוניות המס שהתנהל באותה תקופה בבמלכה המאוחדת. הביטלס מזכירים את ראשי המפלגות השמרנית (אדוארד הית') והלייבור (הרולד וילסון). וילסון שהיה ראש הממשלה באותה תקופה, העניק לרביעייה את תואר חברי המסדר האימפרייה הבריטית המכובד, למרות אזכורו בשיר מחאה, היחסים בין הביטלס לוילסון היו טובים, ויש לציין כי לראש הממשלה הייתה חיבה לfour young lads האלו. בכל מקרה הליריקה מראה כי הביטלס התבגרו. זהו סיימנו עם שירי רוק אנד רול פשוטים של ארבע אקורדים, 2 דקות ומילים של יחסים של בינו לבינה. גם מבחינה מוזיקלית, הפסיכדליה בשיאה, בעיקר בסולו הגיטרה האוריינטלי משהו שמבוצע למרבה ההפתעה, ע"י פול מקרטני. מלבד יש לשיר פזמון טוב, קצב ממכר, בס ליין מגניב, והרמוניה מתוחכמת מעוררת רושם. חוץ מזה, הדיסטורשן מככב, והניצנים לרוק הכבד מתחילים להיראות. דרך מצוינת לפתיחת אלבום מצוין.

מיד ממשיכים ללהיט הידוע, Eleanor Rigby המלנכולי, אבל המאוד מאוד יפייפה מאת מקרטני (הקרדיט כידוע שייך ללנון/מקרטני). מקרטני באותה תקופה, החל לגלות עניין במוזיקה קלאסית, וביקש ממרטין המפיק שרוב נסיונו מגיע מהקלאסיקה, לעזור לו בהשלמת השיר החדש. השיר מושר ע"י מקרטני המלווה בהרכב קאמרי של כלי קשת. מי לא מכיר את הפזמון הנפלא של ah look at all the lonely people. וכמובן המילים העגמומיות על חייהם האפרוריים של תושבי בריטניה, משהו ייחודי לסינגל מלהקת רוק באותה תקופה. השיר המדהים הזה שיצא כסינגל מצליח, רק מחזק את הרושם מארבעת המופלאים, כשהאלבום ממשיך ונהיה טוב יותר.

מגיעים לאחד השירים הטובים ביותר באלבום עם לנון ששר על כך שהוא רק ישן. I'm Only Sleeping הוא אחד השירים היותר פסיכדליים/אקספרימנטלים באלבום, כשלנון שר עם גיטרה אקוסטית חולמנית (כיאה לשם השיר) וכמובן הטריק המהפכני שהפך למאוד ידוע בקרב רוקרים. סולו הגיטרה ההפוך הראשון בהיסטוריה, שנוגן ע"י האריסון. כשהביטלס הם הראשונים בהיסטוריה לעשות זאת, בעקבות הזייה של לנון. הרבה לפני הנדריקס והמי. חוץ מזה זה שיר כיפי לשמוע, והוא לא מנסה להרשים אף אחד, הוא מחזק את מצב הרוח העצלני והמרחף ששוזר בו, ופשוט נותר רק לעצום את העיניים, ולפהק כמו פול בסוף הפזמון השני (:

השיר הבא הוא אחד המיוחדים, שלא אהוב על הרבה מעריצי ביטלס (לא אני לא אחד מהם, אני ממש אוהב את השיר הזה). האריסון מגיח שוב עם שירו Love You Too, כשהוא מנגן על סיטאר (כלי הודי עם צליל משונה) ככלי המרכזי. באותה תקופה, נמשך לתרבות ההינדית בכללי, ובפרט לאמן הסיטאר ראווי שנקר שהחל ללמוד אצלו. עוד ב-Rubber Soul, החל לשלב האריסון סיטאר במוזיקה פופולארית, בשיר Norwegian Wood. אז השיר עצמו שואב יותר מן המוזיקה ההודית הקלאסית, כשגיטרה מלאת דיסטורשן, נכנסת בפזמון. זה אמנם מצטייר נורא, אבל ההפך הוא כל כך נכון. זה שיר מיוחד ומגניב כל כך שמחזק את האווירה הפסיכדלית של האלבום והתקופה, בעיקר עם שירתו המזרחית של האריסון. יחד עם הסיטאר מלווה האריסון עם חברו סטאר על תופף מרים, יחד עם מוסיקאים הודים על כלים הודים שונים

מקרטני מאזן את חברו עם השאפתנות, עם שיר קליל שהפך לאחד המפורסמים של הלהקה, Here, There and Everywhere. שיר חמוד, שראויה לציון, ההרמוניה המשולבת של חברי הלהקה, כשמקרטני שר בקולו הנוגה והרך, שיר נחמד לנסיעה לילית אכן, אך הוא הפך ליותר מזה, כשמיליוני אמנים עשו ועושים לשיר הזה קאבר. מקרטני (שכתב את השיר עם לנון בביתו של האחרון) טען כי הושפע מאוד מהביץ' בויז באותה תקופה עם אלבומם המהפכני Pet Sounds, ובמיוחד מהשיר God Only Knows. באותה תקופה, בריאן וילסון, מנהיגה של הביץ' הבויז, היה אכול קנאה מהחדשנות של הביטלס, ורצה שלהקתו תהיה חדשנית יותר, אף על פי שהביטלס שיחקו ידידותי כשהם ציינו כי הם אוהבים את מה שעמיתיהם האמריקנים עושים. וילסון בסוף השתגע מקנאה, כשמע את סרג'נט פפר...

ואז בא ההמנון החמוד והידוע, Yellow Submarine, כשידידנו גדול החוטם, מר רינגו סטאר, שר את שיר הילדים של מקרטני ובו כולנו חיים בצוללת הצהובה. זה שיר חמוד ועדיין כיפי, כולם מכירים את הפזמון. והצוללת הצהובה עצמה כידוע הפכה לאחד מהסמלים של הלהקה, כשבסוף היא הופכת לסרט אנימציה סוריאליסטי של החבר'ה שזכה להצלחה גדולה.

השיר הבא, She Said She Said הוא אחד העוד יותר אקספרימנטליים של הביטלס, כשלנון כותב בהשפעת ה-LSD, את השיר הספוג הדיסטורשן, והאיטיות המרחפת, עם פזמון מגניב שלא יוצא מהראש. לנון כתב את השיר לאחר טריפ LSD עם השחקן הנודע פיטר פונדה והבירדס. שיר טוב שיר טוב.

Good Day Sunshine, קצת יותר נורמלי וארצי בלחנו, כשמקרטני שר על שחר של יום חדש מואר וטוב. שיר מאוד חמוד, עם פזמון שנקלט מהר מאוד, בית נחמד עם סולו פסנתר א-לה 50s מידיו של מר ג'ורג' מרטין. לחובבים שביניכם, באוזניות עם שומעים טוב טוב, אפשר לשמוע את לנון או סטאר אומרים she feels good בעוצמה מאוד חלשה.

השיר הבא הוא אחד האהובים עליי של ארבעת המופלאים עם And Your Bird Can Sing עם הבית הקליט, ריף גיטרה כיפי, ופזמון מדהים. האריסון מבריק בביצועיו, ובכלל זה שיר מאוד טוב לשמוע. דווקא לנון יוצרו של השיר, לא האמין כי לשיר יש פוטנציאל, והשאיר אותו בקופסה עם שירים נוספים שקרא להם "כמה מהשטויות שלי". למרבה המזל, האריסון שיכנע את חברו לקחת השיר ולשפר אותו כדי להפוך אותו למה שהוא, ותודה לאל זה קרה.

עוד בלדה מדהימה מבית מקרטני היא For No One, שהמשיכה את עניינו במוזיקה קלאסית (בעיקר בבארוק), כשצ'מבלו, ובס מלווים אותו, יחד עם סולו קרן אנגלית מאלן סיביל. מקרטני כתב את השיר הזה במהלך חופשת חג שבילה עם חברתו דאז, ג'יין אשר במלון בשוויץ באמבטיה.

השיר הבא הוא שיר ריף מגניב, Doctor Robert, כשכפי שצוין קודם, דיבר על עמיתם של חברי הלהקה ג'ון ריילי שהיה רופא שיניים, שתל LSD בכוס הקפה של החבר'ה במהלך שיחה בביתו של האחרון. חוץ מזה יש לשיר הזה ריף מגניב, פזמון קליט וקטע מעבר נחמד באורגן חולמני.

השיר הבא גם הוא של האריסון, I Want to Tell You, הוא שיר פילוסופי לטענתו של האריסון, עם ריף ובית קליטים במיוחד. גם שיר זה מאוד ארצי ופחות מרחף, זה לא מונע ממנו מלהיות טוב ונפלא, זה שיר ממש טוב.

מקרטני מפציע בשיר R&B המושפע קשות מהסגנון האפרו אמריקאי ששלט בחצי השני של העולם באותה תקופה Got to Get You Into My Life, מלווה בכלי נשיפה כיאה למוטאון, שר מקרטני שיר אהבה למריחואנה שלו, עם פזמון שלא יוצא מהראש, ובסוף מתובל בסולו גיטרה מגניב וחמוד לקראת סיום.

אבל השיא האלבום, הגראנד פינאלה, סופה של יצירת מופת היא בשיר הסוגר עם השם מעורר ההשראה Tomorrow Never Knows. השיר הכי פסיכדלי, נסיוני, וחדשני באלבום הזה. לנון הלך עם החזון עד הסוף. והחל לדמיין כיצד השיר יישמע. כשמרטין ולצידו הטכנאי ג'ף אמריק, החלו לעזור ללנון בתרגום הרעיון להקלטה. אז טמבורה פותחת את השיר, ועם שיתוף פעולה מצוין בין מקרטני לסטאר עם הבס תופים, לנון יוצר מהפכה כששר דרך מגבר לזלי, שעד אז, שומש רק לעיוות צליל של אורגן המונד, ברגע שלנון הבין שגם בשירה אפשר להשתמש באפקט, ולעשות איתו דברים משונים, החלו אמנים לגלות את המגבר מבחינה ווקאלית. כשביום הראשון להקלטת השיר, הוקלט כולו, ביום השני יצרו וחיפשו כולם אפקטים קוליים חדשניים להעשרת היצירה, כשלופים רבים ממלאים את השיר, כמו למשל הקול של הנזירים במהלך השיר, וצחוקו של מקרטני שעוות והפך למה שנשמע כמו שחף בשיר, וכמובן סולו הגיטרה המהופך והמאוד טריפי של האריסון, כמו ב-I'm Only Sleeping. כמובן שאי אפשר גם לשבח את השיר בלי להתייחס לליריקה הפילוסופית/סוריאליסטית שלו בהשראת ספר המוות הטיבתי שלנון קרא. השם המצוין כמובן, נוצר בטעות ע"י רינגו במהלך ראיון, בדומה לכפי שעשה לפני כמה שנים עם שם מבריק נוסף A Hard Day's Night. וכך מסתיים לו אחד האלבומים המהפכניים של אחת מהלהקות החדשניות שהעולם ידע, במה שנשמע כמו טריפ שמתפוגג במהירות.

35 דקותיו של האלבום, השפיעו רבות על התקופה ועל ההתפתחות המוזיקלית, במיוחד כשהאלבום יצא ב-5 באוגוסט 1966, המבקרים והקהל שיבחו את החזון והכיוון החדש שארבעת המופלאים סללו, לאחר להיטים קליטים ומוצלחים, כשלהקות רבות עוקבות אחריהן. ההשפעה שלו ניכרת על אמנים רבים גם כיום, ולא רק שהוא השפיע רבות על הרוק הפסיכדלי, אם מסתכלים על זה, האלבום ניבא את הרוק האלטרנטיבי שיתחיל להיווצר בשנות התשעים, 3 עשורים לאחר מכן.

גם העטיפה המדהימה שלו, הייתה חדשנית ולא נפוצה בקרב אלבומי רוק באותה תקופה. כשהאחראי על העטיפה, הוא לא אחר מאשר קלאוס וורמן, חברם של הביטלס מתקופתם בהמבורג. וורמן, צייר את חברי הלהקה, כשהוא גוזר מגזירי עיתונים כשתמונות של חברי הלהקה כיכבו בהם, והדביק אותן על גבי הציור, ויצר קולאז' סוריאליסטי שנחשב עד היום, בצדק לאחת העטיפות הטובות ביותר שיצאו בעולם הרוק.

שם האלבום הוא למעשה אקדח תופי (אקדח שהתחמושת שלו מאוחסנת בתוף), כמין התייחסות לסיבובי התקליט כשהוא מנוגן. אך שמות רבים הוצעו אז, עד לשם המפורסם. בהתחלה הוצע Abracadabra, אך נגנז לאחר שלהקה אחרת השתמשה בו. לנון הציע את השם המעניין "ארבעת הצלעות של המשולש הנצחי", סטאר הציע כבדיחה את השם After Geography כמין בדיחה לשם האלבום של חבריהם הרולינג סטונס עם Aftermath שיצא באותה שנה. אחרי הצעות רבות, הגיעו החברים להחלטה עם השם Revolver במהלך סיבוב ההופעות ביפן, שנשאר מאז ועד היום.

אמנם המצב בלהקה לא היה במיטבו. ב-11 באוגוסט, כינסה הלהקה מסיבת עיתונאים, בה לנון מסביר את אמירתו המעוררת מחלוקת כשאמר שלהקתו פופולרית מישו. בנוסף ההופעות הפכו למיאוס, והחברים הרגישו שהם לא מתקדמים, כשהם נוסעים בעולם, כשמעריצות רודפות אחריהם. אירוע שהביטלס לא ישכחו כל חייהם, הוא בפיליפינים, כשלא הצליחו להגיע לערב שאשת הנשיא אימדלה מרקוס ארגנה למטרות צדקה, כשאכזבה ניכרה כשהבחורים לא הופיעו בקבלת הפנים. לאחר מכן, ניסו החבר'ה לעלות על מטוס ולחזור הביתה, כשרבים נזעמים, ומנסים לחסום את דרכם. מאז חברי הלהקה הכריזו כי הם לא רוצים לבקר במקום הזה יותר לעולם. למרות סיבוב מוצלח, כשבמהלכו ניגנה הלהקה הופעה היסטורית באולם בודוקאן, הופיעה הלהקה את הופעתה האחרונה אי פעם ב-29 באוגוסט, 1966, בסן פרנסיסקו, קליפורניה. מאז הפסיקו הביטלס מלהופיע, והחליתו להקדיש את זמנם רק לעבודה באולפן, עם אלבומים חדשים ומהפכניים, כשקונספט הסינגל של ה-2 דקות נזנח.

בשנה זו, החלה לצוץ השמועה, כי מקרטני נהרג בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר צאת האלבום, והוחלף בכפיל. הבדיחה התקשורתית שהחלה להיות מדוברת ב-1969, הפכה לאחת מתאוריות הקשר המפורסמות בהיסטוריה, כשמנסים למצוא הוכחות בשירים של הביטלס במילים, ובמהופך, בנוסף גם בעטיפות. כמובן שזו בדיחה שטותית ושקרית, כשהתברר כך כמה זמן לאחר מכן והרוחות נרגעו.

שנה לאחר Revolver, ארבעת המופלאים יצאו מנצחים עם יצירת המופת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", אבל זה סיפור לפעם אחרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה