פרנק זאפה היה ונשאר גאון, שעבד ללא הפסקה עד יום מותו, ומעולם לא פחד לשחות פרות קדושות במהלך הקריירה שלו.
ב-1968, החל לעבוד על פרויקט חדש עם להקתו "אמהות ההמצאה", שהיה אמור להיות פסקול לסרט שצילם בשם Uncle Meat המתעד את חזרות הלהקה (הסרט עצמו יצא רק ב-1987) שהניב לבסוף ארבעה אלבומים חשובים בקטלוג הזאפאי: We're Only in it for the Money, Lumby Gravy, Cruising Robin & the Jets וכמובן - Uncle Meat. ארבעת האלבומים האלה שיצאו בתקופה שבין 1967-1969, היו פרויקט של זאפה שקיבלו את השם הכל כך מתאים: "No Commercial Potential".
אנו נעסוק בשני מביניהם, שהוא יצירה גאונית ומהפכנית ממוחו הקודח של זאפה. אי אפשר לתייג את זה. הבחור הזה יצר ז'אנר משלו. הוא לוקח את הרוק, הבלוז, הג'אז, דוו וופ שגדל עליו בשנות ה-50, מוזיקה קלאסית מודרנית, אוונגרד, מוזיק קונקרט, והמון טירוף והומור שחור. גם אלה שיגידו כי זאפה הוא מטורף חסר שפיות, שהמוזיקה שלו היא כלום מלבד אוסף רנדומלי של רעשים, לא יוכלו להגיד כי אלבום זה הוא לא גאוני. יש בו רגעים זכורים וקליטים לצד הטירוף הנורמטיבי אצל פרנקי.
אחרי אלבום הסולו הראשון שלו Lumpy Gravy שיצא ב-1967, שהיה יצירה קלאסית מודרנית עם מוסיקת גלישה, המון קולות משונים ומה לא? חזר זאפה לאמהות, בשביל ליצור את האלבום הבא.
במהלך הקלטת האלבום, ריי קולינס אחד מסולני הלהקה, עזב את הלהקה לפני שנסעה להקליט בניו יורק. הוא יחזור לאחר מכן, באלבום המחווה/פרודיה של זאפה לדו וופ Cruising with Ruben & the Jets שייצא עוד באותה שנה (1968). הלהקה נסעה להקליט בלוס אנג'לס ובניו יורק, את האלבום, כשזאפה על כיסא המפיק עם שיגעונותיו הרגילים כשהוא מכניס אפקטים מוזרים, לופים, ושלל ירקות נכנסו באולפן.
בזמן שזאפה וחבריו עבדו על יצירתם, הביטלס הוציאו את אלבומם המוערך, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שהיה אלבום מופת שזכה לשבחים מצד המבקרים ומהמעריצים. ארבעת המופלאים הצליחה ליצור יצירה מעוררת כבוד שכללה שימוש מהפכני באולפן, שימוש בנושא מרכזי (אלבום קונספט) ועוד ועוד... זאפה לא הבין את המהומה, ובראיון לעיתון, הסביר כי הביטלס לא כנים ביצירתם, ומטרתם היחידה היא להרוויח כסף על חשבון מהפכת ילדי הפרחים שהתחוללה בעיצומו של קיץ האהבה. הוא טען ש: "הם רק בעסק הזה בשביל הכסף".
הביטלס העריכו את זאפה, בעיקר לנון ומקרטני, וציינו כי אלבומם הראשון של האמהות Freak Out! היה אלבום שהשפיע עליהם במיוחד, כשמקרטני קורא לסרג'נט פפר כ"Freak Out שלנו". העובדה שזאפה תיעב את היצירה החדשה של הביטלס, ולקח את הקונספט של האלבום לכיוון ביקורת סאטירית על ילדי הפרחים, היא די ביזארית אם מסתכלים על זה. אבל כשנכנסים אל הדמות המשונה של פרנקי, מבינים.
Peace & Love? what is that bullshit?
זאפה לא הבין מה לעזאזל החבר'ה הצעירים האלה עושים? משתמשים בסמים פסיכדליים, נוסעים למקומות הפופולריים באמריקה לתסבוכות, מקימים להקות רוק פסיכדלי, עוד מהומות, עוד הפגנות, שוטרים יורים בצעירים. פרנקי לא חשש לדבר על זה ברור במיוחד באלבום.
הוא כתב מילים נוקבות במיוחד, המוזיקה זרמה במוחו כמו מים, הוא ישב באולפן כשהוא עורך, משנה, ומתפרע בחדר ההפקה עם הלופים והקולאז'ים הכה מזוהים איתו. הוא הביא כמה מחבריו המפורסמים אריק קלפטון, רוד סטיוארט וטים באקלי שידברו קצת (רק הראשון נכלל באלבום), שכר מעבד תזמורתי (סיד שארפ), האיץ בחבריו ללהקה בעבודה עם חזרות רבות, עד שהחומר ייצא מושלם. זאפה היה פרפקציוניסט שעבד על כל פרט קטן, בשביל תוצאה מושלמת, וboy הצליח לו.
אז מי בלהקה? ג'ימי קארל בלאק (האינדיאני שבחבורה זוכרים?), רוי אסטרדה (בס), דון פרסטון (פרש), ועוד ועוד חברים. קרי קלגרן טכנאי הסאונד באולפן התבקש ללחוש כמה דברים משונים, בזמן שזאפה הקליט אותו בלי ידיעתו (בקטע השלישי הוא אומר כי הוולווט אנדרגראונד הם גרועים כמו להקתו של פרנק). כמובן שחברת התקליטים נאלצה לאזן אותו קצת, כשביקשו ממנו להוריד שורה באחד השירים Mother People כיוון שהייתה נוקבת מדי, כמובן שזאפה לא וויתר על זה לגמרי, וכלל את השורה כשהוא משמיע את ההקלטה לאחור בקטע הקצר Hot Poop.
39 דקות של סאטירה מוזרה ומטורפת על קיץ האהבה, התשובה ל"סרג'נט פפר", יש לנו את קלפטון בהתחלה ששואל Are You Hung Up?, ממשיכים למסע מוזר במיוחד, עם שירי פופ אותם זאפה תיעב ועיוות אותם לסגנון שלו, קצת דו וופ, המון לופים. יצירה שלמה, שלפי זאפה לא משנה אם תיקח את סרט ההקלטה, תגזור אותו, ותדביק אותו שוב בסדר שונה, האלבום עדיין יישמע הגיוני, וזה נכון.
לעטיפת האלבום הפרודית, שגם היא תשובה לסרג'נט פפר, צולמה ע"י קל שנקל, וכוללת עיצוב דומה לעטיפה המפורסמת של סרג'נט פפר, רק שזאפה חשב על משהו אחר, הוא החליט על הפרודיה, כששינה את השמיים הכחולים הרגועים, לשמי סערה. הוא וחברי הלהקה הצטלמו בשמלות כשזאפה עצמו מופיע בקוקיות יחד עם זקנו ושפמו. ג'ימי הנדריקס חברו הטוב של זאפה, הצטלם לעטיפה שעלתה לא פחות מ-4000 דולר! זאפה טלפן למקרטני, בנוגע לאישור להוצאת העטיפה. מקרטני השיב כי אלו עניינים של המנהלים העסקיים, זאפה השיב כי האמנים אמורים להגיד למנהלים מה לעשות. בעקבות זאת, חברת Capitol התנגדה להוציא את האלבום בעטיפה הזו, והוצאת האלבום נדחתה ל-3 חודשים, והאלבום יצא ב-3 במרץ 1968, עם עטיפה שונה המציגה את פרצופיהם המשונים של חברי הלהקה כשהעטיפה המקורית נמצאת בתוך העטיפה הפנימית, בשל חשש כי אולי עלולים לתבוע בשל ענייני זכויות יוצרים וכו'. החלטה שעצבנה את זאפה במיוחד. עטיפה זו נשארה עד שנות השמונים, כשהמקור קיבל את הכבוד, ויצא לאור כפי שתוכנן.
הנה העטיפה שהוצגה כשהאלבום יצא.
39 דקותיו של "אנחנו בעסק רק בשביל הכסף" מציגות את הזאפה מאניה בשיאה. זהו אלבום מטורף, מצחיק במיוחד, ומוזר. אין ספק בכך. קשה להתחיל את ההיכרות עם הגאון באמצעות האלבום הזה, למרות שיש בו מלודיות זכורות. רצוי להתחיל עם אלבומים נגישים יותר כמו יצירת המופת המפורסמת, Hot Rats שיצאה שנה מאוחר יותר. זאפה לא חדל לעבוד עד יום מותו, הוא הוציא מספר רב של אלבומים בשנה אחת, ובכל אלבום הציג לעולם את חזונו. באלבום זה אנו נחשפים לגאונות משונה במיוחד, המורכבת מכמה פרחחי פרחים, גרעפסים, דו וופ, רוק אנד רול טוב, וכל הירקות שמצפים מזאפה. לכל אחד, רק מי שרוצה להיות בעסק הזה, צריך להיות פתוח ובלי ציפיות כלשהן למשהו נורמלי. אין דבר כזה נורמלי אצל זאפה.
והנה הטירוף להאזנה מקווים שתהנו hi boys and girls i'm jimmy carl black and i'm the indian of the group - פרנק זאפה ואמהות ההמצאה - אנחנו בזה רק בגלל הכסף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה