סה"כ צפיות בדף

יום ראשון, 24 באפריל 2016

Robert Wyatt - Rock Bottom


"את נראית שונה בכל פעם" ככה המתופף/זמר/גאון/מלחין/כותב/קומוניסט האהוב רוברט וויאט, פותח את אלבומו השני, המצליח והידוע ביותר, אחד האלבומים האישיים ביותר, שנכתב כמו ששם האלבום אומר בתקופה כשהיה בתחתית, ואחד הטובים שבהם, ובכללי אחד האלבומים היפים עד כאב, Rock Bottom, שיצא ב-26 ביולי 1974. התאונה המפורסמת שהפכה את המתופף המוכשר לנכה, למעשה הולידה את המאסטרפיס הזה שאליו התגייסו כל כך הרבה חברים. מי ברשימה? מייק אולדפילד, פרד פרית' (משום מה הבחור הזה נמצא בכל מקום), יו הופר, אייבור קאטלר וכנראה השם המפורסם ביותר, ניק מייסון הפלוידר שבא לעזור לחברו מתקופת ימי UFO העליזים כשהפלויד הופיעו לצד סופט מאשין בה וויאט היה חבר, וישב על כיסא המפיק. העולם מלא באלבומים אישיים וכואבים שחושפים את האמן וכל כאבו כשהוא מוציא הכל אל תוך הצלילים. יש את Pink Moon האלמותי של ניק דרייק, אלבום הבכורה (האמיתי אחרי מספר אלבומי אוונגרד שבתור חובב אוונגרד לא בדיוק מת עליהם) הכואב של לנון, אלבום הבכורה של אביתר בנאי, ועם כל האלבומים מהקטגוריה הזו, וויאט ראוי לשבת לצדם עם האלבום האדיר והמושלם הזה שבעיקרון אני לא חושב שיש לו זמן, עם כל הכאב והחשיפה שבו, עדיין יש בו מהביזאריות הכה נפלאה של וויאט שמאפיינת את הקריירה הארוכה שלו, אי אפשר להגדיר אותו תחת סגנון כלשהו, לוויאט יש סגנון משלו שלא יהיה מי שיישמע כמוהו גם אחרי העידן הזה.

אבל כדי להבין את כל הסיבות שהובילו ליצירת המאסטרפיס הזה, צריך לחזור אחורה כמה שנים, אל תוך סיפור שחלקכם שמעתם מאתיים ואחת פעמים, וחלקכם (אני מקווה) אולי ישמעו בפעם הראשונה אחרי שנתקלו בשמו של הכישרון המהלך וויאט. השנה 1971, וויאט כפי שהגדיר את עצמו "זמר פופ מובטל", מאחוריו כבר ארבעה אלבומים נפלאים עם סופט מאשין (כשאחד מהם, השלישי הוא אחד היפים ביותר אי פעם וכבר כתבתי עליו כאן)+אלבום סולו ראשון The End of an Ear. אלבום פרי ג'אז מאוד מעניין וניסיוני שוויאט מתכחש אליו היום, למרות שהוא ממש כיפי ומסקרן (לפחות בעיניי).

הוא עוזב את סופט מאשין, כי הוא לא יכול כשחבריו רטלדג' והופר מושכים לכיוון הג'אז פיוז'ן השאפתני בהשפעת מיילס דיוויס ואחרים, בזמן שהוא רוצה לחזור לפופ הפסיכדלי/אוונגרדי, הביזארי והשאפתני לא פחות בו הוא גם שר, ולא רק מתופף. הוא מקים את להקת Matching Mole, שנשמעה די דומה לסופט מאשין (וגם השם שלה הוא משחק מילים שוויאט המציא בעקבות צירוף המילים "מכונה רכה" בצרפתית), המורכבת מחבריו מסצנת הקנטרברי הקטנה (שילוב בין פרוג, ג'אז, אוונגרד והומור בריטי, למרות שהוא הרבה מעבר לזה). הם הוציאו שני אלבומים, אחד מהם בהפקתו של המאסטרו רוברט פריפ, ואז ב-1 ביוני 1973, קצת כמו הטרגדיה של טוני איומי עם מפעל המתכת, הגיע האירוע ששינה את חייו של וויאט מן הקצה אל הקצה וגם את עולם המוזיקה.

באותו תאריך, המתופף והזמר שיכור לחלוטין (או מסומם, אי אפשר כבר לדעת) במסיבת יום הולדת פרועה במיוחד לשתיים משמות ידועים בסצנת הקנטרברי, גילי סמית' וליידי ג'ון. נמצא באמבטיה יחד עם איזו קטנטונת אחת. וויאט יש לציין לא היה אלכהוליסט בתחילת הקריירה שלו, הוא היה ילד טוב עד שנחשף לשתייה בגלל המי ומי של הרוק. בעת סיבוב הופעות בו תמכו הסופטס בחוויה של ג'ימי הנדריקס, הציגו לו מיץ' מיטשל, נואל רדינג וכמובן, איך לא, קית' מון את הטיפה המרה. בכל מקרה חזרה לאירוע, וויאט שנמצא עם מישהי באמבטיה, כשחברתו (ולימים אשתו וההשפעה שלו כפי שיתבטא באלבום) אלפרדה מגלה על כך (אוי ווי כמה שהוא בצרות), מגיעה בסערה לאמבטיה ודופקת על הדלת. ידידנו המסכן רוברט נכנס ללחץ, והחל לנסות להגיע לאזור בטוח... החלון שנמצא ליד האמבטיה... בקומה הרביעית... למסכן שהיו באותו רגע ידיים חלקלקות בשל הסבון, לא איפשרו למתופף להגיע לאזור בטוח, והופס, החליק ונפל מקומה רביעית, היישר לתוך הקרקע, כשעמוד השדרה שלו נפגע באופן רציני.

הגפיים התחתונים שלו משותקים, ורוברט וויאט לשעבר מתופף, הפך לנכה מפלג גוף תחתון, מה שאילץ אותו לעבור לכיסא גלגלים. זה היה נראה הסוף. Matching Mole התפרקו, והמסכן איבד את היכולת לתופף (למרות שהוא מצא דרך לתופף בצורה קצת יותר רגועה שלא דורשת עבודה מהרגליים). ב-4 בנובמבר של אותה שנה, התגייסו חבריו הוותיקים של וויאט, פינק פלויד (באותו זמן מולטי מיליונרים מDark Side) וסופט מאשין לשתי הופעות ב-Rainbow Theatre, שגייסו עבור וויאט סכום נדיב של 10,000 לירות שטרלינג. הזוג קיבל גם עזרה מחברותיה של אלפרדה, כמו הדוגמנית ג'יין שרימפטון שנתנה להם מכונית, והכוכבת של התקופה ג'ולי כריסטי שנתנה להם מקום לגור בלונדון. אירוע כזה יכול למוטט קריירה שלמה ולהשאיר את הקורבן פגוע עד סוף ימיו. אבל לא כך היה אצל וויאט. בזמן שהוא מתוסכל ומדוכדך מהעובדה שלא יוכל לתופף עוד, במהלך ההתאוששות בבית חולים, הוא מצא פסנתר מאובק וישן, למרבה מזלו, הוא ידע לשיר ולנגן בעוד כלים.

על אותו פסנתר מאובק וישן, הוא הלחין וכתב את מה שיהפוך בסוף לאלבומו הטוב ביותר, למגנום אופוס שלו ולאחד האלבומים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. לוויאט לא הייתה בעיה להקליט. הכסף שגויס מההופעות יחד עם קצת עזרה מחבריו העשירים הקפיצה את הפרויקט. ניק מייסון שמח להיות על כיסא המפיק בשביל חברו, כשהוא כבר מבוסס כלכלית עם חבריו בפינק פלויד. וכך, כשוויאט נמצא ברוק בוטום. בנקודה שיכולה למוטט נפשית בן אדם, הצליח להתרומם ולהנפיק יצירות מופלאות ומדהימות שהשפיעו ומשפיעות על המוווון מוזיקאים ידועים שאנחנו מכירים ואוהבים. במהלך התקופה של פברואר ב-The Manor וב-CBS באפריל-מאי, הקליט וויאט את האלבום. תערובת ביזארית של אוונגרד, פרי ג'אז, פסיכדליה, פרוג, לופים (אני אפילו הייתי קורא לזה אבטיפוס של אינדי) ועוד ועוד. כל זה לתוך היופי המוזר הזה. שמתחיל באחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, ואחד השירים האהובים עליי.



Sea Song. הו וואו Sea Song, איזה יופי מושלם ומימי של וויאט חושף את כל כולו בבלדה יפה ונוגה. לתאר את השיר הזה רק יפגע ביופי שלו. רק אגיד שיש בו מהיופי בטקסטים של וויאט. הוא אף פעם לא קיטשי, אף פעם לא מתאר בתיאורים אינסופיים, הוא משתמש בביזאריות היפה שלו "when you're drunk i like you mostly" או "your madness fits in nicely with my own" מה?! מי כותב שירי אהבה ככה? לא בטוח שהייתי אפילו מקדיש את זה למישהי, אבל זה היופי של הבחור להיות כזה משונה דאדאיסטי וחייזרי, אני חושב שההוא עם העין העצלה מהלהקה ההיא כנראה הושפע מוויאט מאוד, אם לא הוא, אני לא יודע מי כן. אחד הכלים שהכי תורם לתחושה ה"מימית" של השיר זה המוג, הקטע האמצעי והסוף גורמים לך לדמיין כאילו אתה עמוק עמוק במצולות. סצנה חלומית יפייפיה כל כך, וזהו! אסור להגיד יותר מזה. מי שלא שמע שישמע את זה. יחד עם Moon In June (אחד השירים הכי אהובים עליי ever), וויאט מראה פה פשוט יופי. פשוט תשמעו, אם אתם רוצים לדעת מי זה רוברט וויאט.

אחרי הפתיחה הכל כך יפה הזו, מגיע השיר השני A Last Straw בנקישות מצילה ובפסנתר בודד, ומשם לתוך האקסטזה הוויאטית המשונה הזו שממשיכה את התחושה של underwater, גם בעיקר בגלל המילים, אבל וואו כמה כיף. כשאי אפשר לתאר שיר של וויאט וצריך לשמוע אותו בעצמך, זה פשוט מדהים איך שהוא כותב שירים מביא אקורדים לא פתורים (Thank You Pierrot Lunaire), ושר בצורה שאופיינית רק לו. ספציפית בשיר הזה כשהוא שר סקאט כזה מגניב. וגם העובדה שהוא מביא גיטרת סלייד (הבחור כישרוני כבר אמרנו?), ולאט לאט מסתיים השיר בצורה קצת משונה ומטורפת, כשהפסנתר לאט לאט יורד עם התווים עד לתו הכי נמוך, ומכאן כבר נכנסו למשהו אחר לגמרי...

Little Red Riding Hood Hit the Road, שם שהולך ליצור הרבה בלבול (נגיע לזה). זה פשוט... מה?... מיילס דיוויס, דון צ'רי ופרדי האברד על LSD ככה זה נשמע. חצוצרה שמוכפלת ומנוגנת בלופים+מקצב שבטי, יחד עם וויאט ששר בית אחד ואז כל הבית מורץ לאחור. זה כזה משונה, כזה מסקרן, ומראה כמה וויאט היה צעד אחד לפני כולם. אחרי כל הטירוף הזה, וויאט מביא את אהבתו וחושף אותה בצורה הכי יפה.

השירים Alifib/Alifie הם יחידה אחת. שיר אהבה יפייפה ואני לא אומר את זה על הרבה שירי אהבה כי רוב הזמן הם כאלה קיטשיים. וויאט שוב פעם שר מילים משונות, הברות מוזרות, דימויים סוריאליסטיים לא בדיוק כמו שהבחור מתחת לחלון ישיר סרנדה. הוא שר not nit not nit no not nit nit folly bololey. הוא שר על אליפי (שזו אלפרדה כמובן) וקורא לה המזווה שלו. זה כזה מוזר, זה כזה משונה כל זה יחד עם drone אחד מתמשך בהתחלה+גניחות של וויאט וסולו בס של הופר. אבל כמה מוזר, כמה יפה. וויאט הוא כותב שירים מצוין, ויודע להביא מנגינות קליטות אבל ביזאריות כמו המילים שיגרמו למישהו לא מנוסה להרים גבה, ועדיין אי אפשר לתאר את היופי השקט והעדין הזה. החלק השני Alifie הוא כבר סיפור אחר לגמרי. 6 הדקות הראשונות במתכונת יותר סיוטית/קריפית פלוס סולואים סטייל ג'אז חופשי, כשוויאט מדבר את מילות השיר, כל זה מסתיים בדבריה של אליפי (שאגב גם ציירה את העטיפה המדהימה של האלבום, כמה שהיא עשתה בשבילו) כשהיא מדברת במבטא בריטי כבד ושוללת את דבריו של בן זוגה ואפילו מקטינה אותו (אני לא חושב שיש נקמה יותר טובה אחרי מה שוויאט עשה באמבטיה ההיא).
I'm not your larder,
jammy jars and mustard.
I'm not your dinner,
you soppy old custard.
And what's a bololey
when it's a folly?
I'm not your larder,
I'm your dear little dolly.
But when plops get too helly
I'll fill up your belly.
I'm not your larder,
I'm Alife your guarder.

וואו... זו אישה דומיננטית שיודעת להחזיק את הגבר שלה. ולאט לאט אחרי כל האפלוליות והטירוף של הקטע הזה שמסתיים בבס מאיים ומדורטסשן של הופר, מגיעה במעבר חד הסיום של האלבום.

אל תתבלבלו. לקטע הזה קוראים Little Red Robin Hood Hit the Road, לא כמו הקטע השלישי. יש הבדל. אז בקיצור, הקטע מורכב משני חלקים. הראשון הוא כנראה הכי קרוב באלבום הזה לרוק מתקדם. עם מקצב מארש פלוס המוזיקה הקליטה. ואז מגיח לו בכבודו ובעצמו, מייק אולדפילד, בסולו שבהחלט יכול להתחרות באלו של אלבומיו הטובים ביותר, ולאחריו מגיע הסיום עם החזרה על המנגינה והמשפט can't you see them? roots can't hold them, bugs console them לאורך הקטע הזה, מרגיש כי מתח נבנה, כאילו יגיע איזשהו קליימקס, אבל לא! לאט לאט החלק הראשון נעלם לפייד אאוט כשמגיע הפרק השני, לא קשור בכלל לקודמו, שפשוט כולל ויולה צורמנית (מידיו של פרד פרית', האיש שנמצא בכל מקום), ומגיע הבחור שהופך את האלבום הזה למוזר יותר ויותר. הוא הופיע כבר בקטע השלישי, אבל פה הוא מגיח וגורם לתחושה של "....מה?...". אייבור קאטלר משורר סקוטי יהודי, שחלקכם אולי ראה בסרטם של הביטלס Magical Mystery Tour (היה לו קשר טוב עם ארבעת המופלאים. אחרי הכל ג'ורג' מרטין ז"ל הפיק לו אלבומים). הוא מתחיל לדבר במבטא סקוטי כבדדדד אבל כבד דברים משונים וביזאריים שנשמעים כאלה לא קשורים אחד לשני. הוא מדבר על טלפון שבור, על להחזיר משהו כשהוא יסיים את ארוחת הצהריים והתה? משהו מאוד משונה ובלתי מובן, וזה עוד יותר מעצים את היופי של וויאט להישאר אניגמטי ובלתי מובן בכלל (גם קאטלר עצמו לא היה הבחור הכי מובן בעולם). וכשהוא מסיים, יש רעשים מתפרצים ומסיימים הכל באקורד אחד פתאומי שמסיים 39 וחצי דקות ביזאריות העוברות בין חשיפה אישית לטירוף סוריאליסטי לא מן העולם הזה.

אז האלבום יצא לו ב-26 ביולי 1974, 4 שנים אחרי שום דבר שוויאט הוציא במסגרת קריירת סולו, תחת חברת Virgin של ריצ'רד ברנסון שכבר הפך למיליונר ממר אולדפילד. המבקרים אהבו ושיבחו. גם המעריצים מאוד אהבו. וויאט כבר לא היה המתופף והזמר של סופט מאשין, הוא היה אמן סולו מכובד וידוע בזכות עצמו. שנים אחר כך, הוא הודה שאותה נפילה גורלית שינתה את חייו לטובה. ואכן, הוא הפך לאחד האמנים הנערצים ביותר ולא רק באנדרגראונד. למרות שזה קצת גרם לאנשים לשכוח שהוא עשה דברים נפלאים לפני כן, וויאט הפך לאדם מוערך במיוחד שהשפיע על המון מוזיקאים ועד היום. גם כשהוא חודל היום מפעילות, האיש הזה שהוא תרכובת של דאדא, זמר פופ, כישרון ויופי ממשיך להיות מוערך ע"י רבים. להיות חבר בלהקה כבר מאחוריו, אחרי זה כבר היה לו חופש אמנותי מלא. אחרי Rock Bottom, הוא הוציא סינגל שהיה גרסת כיסוי ל-I'm a Believer של המאנקיס (עם התקרית המפורסמת שמפיק תכנית אחת לא רצה שוויאט יופיע בכיסא גלגלים כי הדבר לא חינוכי), הוציא עוד אלבום נפלא Ruth Is Stranger Than Richard, ולא הוציא עוד אלבומים עד האייטיז, כשהיום הוא נח לו, אחרי ההישגים הרבים.

אז Rock Bottom הוא פשוט יופי. זהו יופי אחד משונה חלומי/הזייתי/משונה. למרות העובדה שוויאט היה די בקרשים כשהוא יצר אותו, עדיין הוא מביא לצד החשיפה האישית את האוונגרדיות שכל כך מאפיינת אותו. אני מאוד אוהב את האלבום הזה, מהעטיפה (קצת פחות את זו שיצאה ב-1998) ועד לשיר האחרון. וויאט מבחינתי אפילו הוא סוג של אב לאינדי. הרצון בכוונה להיות משונה ולא נגיש יחד עם נגישות מבחינה מוזיקלית, מאפיינת הרבה מאוד מהאמנים שמקליטים להם בקלטת לו פיי את שיריהם כיום. יש בו את כל מה שמאפיין את וויאט. בלדות יפות, סוריאליזם ותחושה חלומית, שירה יפה, מלודיות ומוזיקה שחלקה קליטה וחלקה לא, או בפשטות - וויאט. מי שרוצה להכיר את האמן הנהדר הזה (שאמנם עושה לנו קצת בעיות עם הדעות שלו) שיתחיל כאן. אין יותר טוב להתחיל את ההיכרות איתו עם האלבום המופתי הזה. ואם לא, אז לפחות רק את Sea Song היפייפה כל-הו-כל כך שאי אפשר לתאר אותו (לא סתם ברי סחרוף עשה לו קאבר). וויאט תמיד יישאר אחד מהאמנים והזמרים האהובים עליי. הוא לא האהוב עליי ביותר (כבר תפוס ע"י פרדי כוכב חמה) אבל עדיין, עם כל הסקסיות המתפרצת של פלאנט, ההומור והפולקיות של אנדרסון, הציניות של חבר'ה כמו לנון וווטרס, הילדותיות של בארט, התיאטרליות של מרקיורי, בואי וגבריאל, אני מדמיין את וויאט, איפשהו בין ילדות לבגרות. נמצא באזור פסטורלי באנגליה עם ספרי ילדים וכל מיני הזיות למיניהן. פינה שהיא רק אני ורוברט, כשהוא לוקח אותי למקום אחר. יש לו סגנון משלו, אין טעם לנסות לשייך אותו לקטגוריה כלשהי. הרבה מנסים לפרוג, אבל הו זה הרבה הרבה יותר רחוק מזה. אז קדימה בואו תצללו לתוך היופי של רוק בוטום, לא כמו הפרק ההוא בבובספוג, כאן זה טיפה יותר שונה: רוברט וויאט - רוק בוטום

2 תגובות:

  1. כתבת יפה מאד. אין ספק שזה אחד האלבומים המלנקוליים היפים ביותר. מעריך מאד את וויאט. גם האלבומים משנות השמונים מצויינים. פחות מתחבר לא לב ו מים האחרונים. Ship של אלויס קוסטלו בביצוע של וויאט לא פחות ממופלא. תודה שגרמת לי לרצות להקשיב לאלבום. דרך אגב היה לי את התקליט הזה עם Ruth is stranger כאלבום כפול. מכרתי מזמן.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני שמח שאהבת יונתן (: למעשה לא ידעתי שמכרו את השניים ביחד, אני מניח שהיום הרימסטר הוא הרכישה האידאלית

      מחק