סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 24 בספטמבר 2016

כוחה של האהבה, או למה אני אוהב כל כך את ג'ימי הנדריקס (ציון 46 שנים למותו)

תוצאת תמונה עבור ‪jimi hendrix‬‏
"אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שלא מעט אנשים, כשהם מתייחסים להנדריקס, שמים את כל הדגש על הוירטואוזיות ו"אקרובטיקת" הנגינה שלו וקצת מתעלמים מהרעיונות המוסיקליים והשימוש הייחודי שלו בנגינת גיטרה, דברים בהם הוא היה פורץ דרך שהניח אבני יסוד להמון דברים בז'אנר הרוק שבאו לאחר מכן ובנוסף היה סוג של סקרן מוסיקלי בתחום שלו שחיפש ללא הרף איך לשכלל ולפתח את הכלי הזה בכדי שניתן יהיה להוציא ממנו דברים שלא היו לפני כן. תשאל חובב ממוצע ,יגיד לך, "אה ההוא שמנגן עם השיניים ומאחורי הגב ?" ציטוט נוסף מתוך אחד הביקורות לגביו בזמן אמת שמתמצת את הנושא: "הנדריקס הוא מימד חדש בתחום הגיטרה החשמלית. " - גורק בל בתגובה בדף הפייסבוק של "נותן ברוק"

אהלן, חודש ספטמבר שמח לכם! הרבה זמן לא כתבתי פה, בעיקר בשל מסת העומס הזו שנקראת כיתה י"א, מה שגם כנראה יביא לתקופה שלא אכתוב כאן הרבה. אבל בכל מקרה, אני לא אספר לכם על עלילותיי בתיכון. אז חודש ספטמבר הגיע, והרבה אירועים חשובים במוזיקה צוינו: יום הולדת לקולטריין האלוהי, 25 שנים ל-Nevermind שלא משנה כמה זמן יעבור ולכמה סגנונות מוזיקה יותר כבדים ושכלתניים אקשיב ואוהב, עדיין יש משהו באלבום הזה, בנירוונה ובגראנג' בכללי שאני אוהב מאוד, מחר יום הולדת לשוסטקוביץ' הגדול, ובתחילת השבוע הזה, ב-18 בספטמבר לפני 46 שנים, כשבלאק סאבאת' המציאו סופית את הנוסחה המוצלחת והכל כך טובה הזו שנקראת הבי מטאל, אי שם במלון בלונדון, נחנק גיבור הגיטרה ג'יימס מארלס הנדריקס מהקיא שלו, והיה לאחד הראשונים להצטרף למועדון 27 המכובד-אבל-מפוקפק.

מה לא נאמר על ג'ימי הנדריקס? שהוא היה אגדה בחייו וגם במותו? שהוא אחד מעמודי התווך של הפסיכדליה הסיקסטיזית עם הדור שלא יחזור? שהוא הגיטריסט מספר 1 בכל הזמנים (האמת לי יש מישהו אחר אבל הבנתם את הפואנטה)?, שהוא היה חיית במה כריזמטית שוואלה היה נראה שהוא והגיטרה פשוט הזוג המושלם על הבמה (בעיקר אחרי שהוא מעלה אותה באש), שלא היה כמוהו, לא יהיה כמוהו ואין כמוהו? כן, תאמינו לי דיברו על זה הרבה מאוד. ולפעמים, נראה שלאנשים נמאס מהעובדה שהוא overrated כל כך, ושהוא לא גיטריסט כזה טוב ומהפכן. עם הטענה הראשונה אני די מסכים אבל מסיבה אחרת, אבל עם כל הכבוד חברים, הנדריקס באמת היה משהו מיוחד שלעולם אבל לעולם לא יחזור. כמו המון חבר'ה שאני מעריץ ואוהב: סיד בארט, פרדי מרקיורי, פרנק זאפה, הנדריקס היה רק אחד, וזה אחד שמקבלים פעם ב-200+ שנה. אני תמיד אהבתי לראות אותו כמין סמוראי מתבודד ושלו כזה כמו באגדות. כשהגיטרה הייתה חרב הkatana שלו, והוא עצמו היה איש צנוע, לא רחוק כל כך מפולחן אגו הסולואיסט הנצחי, אבל גם לא בדיוק חי אותו.

עכשיו, למה נמאס לי שהנדריקס הוא אוברייטד, ממש ממש לא שהוא נמאס, למעשה שימשיכו להזכיר את האיש לדורות רבים, מעבר למאה ה-21, וזו שאחריה, ואחריה ואחריה. אבל האמת, אני די מעוצבן מאיך שזוכרים אותו. הגיטריסט הכל כך טוב הזה, שעשה המון טריקים על הבמה עם כמה להיטים, וודסטוק ו-LSD. לא כזה הוא ההנדריקס שאני זוכר. בפוסט הזה, אני רוצה לתת זווית שונה על אחד מגיבורי הרוק הגדולים של כל הזמנים. האיש שהגיטרה התאימה מאשר כל כלי אחר אי פעם. אז כן, כולנו יודעים שהאיש היה מושפע מאבות הבלוז: מאדי ווטרס, בי בי קינג, האולין וולף ורוברט ג'ונסון. גם ל-R&B עם חבר'ה כמו סם קוק. אבל עם השנים, כשהנדריקס הפך ליותר מפורסם ולאחד מהגיבורים של ילדי הפרחים. הוא החל להיחשף להשפעות שונות.

מלבד הבלוזיסטים, הנדריקס היה אדם מאוד אקלקטי בטעם שלו, והיה מושפע מחבר'ה שונים מסגנונות שונים. דילן היה אחד ההשפעות הגדולות עליו. אם תחשבו על זה, הנדריקס הוא די דילני במוזיקה שלו, ולא רק בגלל הקאבר התותחי שלו ל-All along the watchtower שהפך את השיר הזה כאילו היה של הנדריקס, והשכיח את העובדה שדילן כתב אותו. קחו את סיפורי הnarrative הsciene fiction שלו שהוא מספר כמו טרובדור. די דומה לדילן. אבל מדובר בטרובדור מודרני. טרובדור מחושמל, לא בדיוק מה שהייתם מצפים מההוא שבא עם גיטרה ובא ואומר לכם: "בואו ואספר לכם סיפור בשיר". הנדריקס היה טרובדור שלא מהעולם הזה. אולי מפלנטת צדק (כמו שהוא שר באלתור הקבוצתי Voodoo Child, לא הלהיט עם slight return). כשהוא מספר על זה שהוא חתך הר בידו (נשמע כמו סצנה מסרט על לוחם מתבודד), שאם הוא לא יפגוש אותך בעולם הזה, אז יפגוש אותך בעולם הבא. הנדריקס היה שילוב של באדי גיא ודילן עם ארתור סי קלארק, טיפוס אניגמטי ואהוב.



אבל היי כולנו יודעים מה הפך אותו לכל כך מפורסם, הגיטרה. ואיך שהוא היה מנגן. כמו החלילן מהמלין. הנדריקס, כפי שסיפרה חברתו של קית' ריצ'רדס, לינדה קית', הוא כישף אותה, כשהוא בסך הכל היה רק גיטריסט אלמוני בלהקתו של קרטיס נייט והסקווירס. כמו הרבה גדולים, גם הנדריקס התחיל בקטן, והוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דרך הרכבים כמו הסקווירס, היו גם את הבלו פליימס (שבנוסף להנדריקס היה גם את רנדי קליפורניה מי שיהיה למייסד spirit), אייזלי ברודרז ואפילו ליטל ריצ'רד. בכולם היה אפשר לראות שהוא ממש לא רצה לנגן כמו שכולם ניגנו בלוז ו-R&B, אף אחד לא ציפה באותה תקופה. שהגיטריסט האלמוני הזה יהפוך לגיבור גיטרה. אולי לא בדיוק גיבור גיטרה, אלא יותר שאמאן גיטרה. הנגינה שלו באמת הייתה מכניסה אותך לאקסטזה, בצורה בלתי רגילה שאלפי אנשים לא יכולים לשחזר את הנגינה הזו. ובואו לא נשכח שהוא לא למד בצורה פורמלית. הוא לימד את עצמו. בנוגע לסאונד, הבחור היה משתמש בדיסטורשן כמו מים (או אלכוהול כנראה שאת זה הוא צרך הרבה יותר), פרוטו טייפ של גיטרת מטאל שאחר כך יבואו חבר'ה כמו טוני איומי ויביאו את הקונספט במלואו. נכון שהיה את דיק דייל לפניו, שאומרים שגיטרת הסרף שלו גם היא הייתה השפעה מכרעת על הסגנון, אבל הנדריקס לקח את זה כמה צעדים קדימה. השימוש בכיוון של מיתרים נמוכים גם יביא אחרי זה לטרנד של מטאל מודרני עם שימוש בכיוון של דרופ D, דרופ C, דרופ אם אמא של Z, ווטאבר.

הוואה וואה, הריברב, הגיין, כן כל האפקטים שציירו תמונה אחת שלמה. לא פלא למה צ'אס צ'נדלר עזב את הכל עם האנימלס בשביל הבחור הזה. הוא ידע איך להשתמש באפקטים בצורה שלא היית מתעצבן. זכור ועוד איך הסיפור, איך הנדריקס שביקש לראות הופעה של קרים מהלהקות האהובות עליו, ולפגוש את הגיטריסט האהוב עליו, אריק קלפטון, הסתיימה בג'אם משותף, שגרם לקלפטון לעזוב את הבמה, כשפונה אל צ'נדלר ואומר לו: "למה לא אמרת לי שהוא כזה טוב?". זה לא סוד שהנדריקס היה השפעה ענקית על כל השרדרים למיניהם. סטיב ואי, ינגווי מלמסטין, כל אותם חבר'ה שלפעמים נשמע שהם חופרים על סולמות וארפג'יוים ועד לגיטריסטים בלתי קונבנציונליים בעליל כמו מארק ריבו ורולנד ס האוורד שזנחו וזרקו את הפולחן ההנדריקסי אל עבד השפעות פחות מוכרות ויותר אפלות. אבל הנדריקס לא היה שרדר במובן שאנחנו מכירים היום. האיש היה השפעה על כל אותם סולואיסטים מהירים בטירוף. אבל הקטע הוא שלפעמים אתה די כבר משתעמם מזה, אומרים שזה חסר רגש ושזה טכני, ואם נפנה לצד השני, אז אותם גיטריסטים אוונגרדיים שמנגנים בכוונה לא כמו שמנגנים גיטרה, נשמעים מרוחקים, כאילו בכוונה רוצים להבריח, למרות הסגנון הייחודי שלהם.



לא הנדרקיס. הנדרקיס היה השילוב המושלם בין טכניקה לרגש. האמת, לא עניינה אותו טכניקה. זה פשוט היה ב-DNA שלו (עם למידה עצמית כמובן). תשמעו את כל הסולואים שלו. אתם יכולים להגיד על זה שרדינג? אלה מסעות גיטרה שאף פעם לא היית יודע איך היו מסתיימים. דרך מערכת השמש, אל צבעים משונים, ואל הלא נודע. גם אקורדים הוא היה מנגן בצורה מכשפת שלא ניתנת לתיאור. תשמעו את 1983, האפוס הענק שלו מהאלבום Electric Ladyland, האלבום הכי אהוב עליי של האיש, ואחד האלבומים הכי אהובים עליי בכל הזמנים, ואני לא היחיד. האקורדים שהוא נותן שם בסולם סול דיאז. פשוט.... כל-כך-פאקינג-מושלם. לא זוכר שאקורדים אי פעם גרמו לי לתחושות כאלה. אולי מה שאחד מגיבוריי הגדולים מיילס דיוויס אמר על הנדריקס, ממצה את נגינת הגיטרה שלו: הוא ניגן על גיטרה כמו שקולטריין ניגן על סקסופון.

תוצאת תמונה עבור ‪jimi hendrix accordion‬‏
אולי לא רק גיטרה...

וואו כן. כל כך זה היה התיאור המושלם. תחשבו לכם מה היה קורה אם סרטן כבד לא היה לוקח את קולטריין ב-1967, שנת הפריצה של הנדריקס, ואיך היה נשמע ג'אם משותף של השניים.... בטח זה כבר קרה בגיג הגדול שבשמיים, אבל בעולם הזה, לא נדע לעולם. ועכשיו, עם ההתייחסות למיילס, אני מגיע פה לקטע חשוב של הנדריקס המוזיקאי ואולי גם כאישיות: ההשפעה שלו מאמנים שונים מהתקופה, גם אם היו רחוקים מהטריטוריה שלו. מיילס דיוויס. בדיוק בתחילת התקופה החשמלית שלו, ובהשפעת אשתו בטי, נחשף החצוצרן לכל הדברים החמים שהיו בסצנה. ביניהם גם הנדריקס. השניים השפיעו אחד על השני כמו שנסיך האופל סיפר שנים אחר כך. הנדריקס שהודה בעצמו שהוא לא יודע הרבה על ג'אז, בהחלט היה נשמע כאילו היה משתלב יפה במהפכת הפיוז'ן. מה לא הייתי נותן כדי שהוא היה מנגן ב-Bitches Brew או Agharta. עם ג'ון מקלפלין (שאיתו ג'ימג'ם) ופיט קוזי האגדיים לא פחות.

הנדריקס אפילו בנה על שיתוף פעולה עם מיילס. ולא סתם...עם פול מקרטני. תתארו לכם איזה שמיימי זה היה. הבסיסט והסולן של הלהקה הכי אהובה עליי+אחד המוזיקאים האהובים עליי+אחד הגיטריסטים הגדולים שהעולם אי פעם ידע. הנדריקס היה שאפתן לא קטן. הייתה לו אמונה של ילד. הרצון לשתף פעולה עם כל כך הרבה חבר'ה, עוד משהו שאומר על האישיות שלו. הבחור רצה שב-gatefold של Electric Ladyland שיצולם עם ילדים בפארק, אבל חברת התקליטים צרת האופקים הרסה את החזון הנאיבי ושמה במקום תמונה של נשים עירומות שהובטח להן שיפגשו את הנדריקס.


עכשיו הנדריקס היה אדם עד כדי כך פתוח, שסגנון אחד שצמח מהמהפכה התרבותית של הסיקסטיז תפס את אוזנו והתחבב עליו מאוד. וזה היה הרוק המתקדם. כן, הנדריקס היה מעריץ נלהב של הפרוגרים למיניהם. אחד הסיפורים הכי ידועים והכי יפים על הנדריקס ויחסיו עם פרוג רוק, היו אחרי הופעה במארקי קלאב האגדי שבו ראה את קינג קרימזון והכריז עליהם כלהקה הכי טובה בעולם. הוא בא אל רוברט פריפ, הגיטריסט האהוב עליי אי פעם, ולחץ את ידו כשהוא אומר לו: "לחץ את היד השמאלית שלי, כי היא קרובה יותר ללבי". בטוח שפריפ הדיקטטור הבריטי, לא הורגל לחמימות והמחמאות מסופרסטאר כמו הנדריקס.

דוגמה נוספת, היא סופט מאשין. עוד אחת מהלהקות האהובות עליי בכל הזמנים. הנדריקס ראה והתלהב מהחבר'ה הצעירים והמוכשרים שעושים פופ פסיכדלי עליז במקצב של 5/8 ומילים דאדיסטיות במיוחד. ולכן, וויאט, רטלדג' והופר זכרו אחר כך להודות לגיטריסט שלקח אותם לטור כשבאלבומם השני יש את השיר הקצר מאוד, Have You Ever Bean Green? שבו הם מודים בנימוס בריטי על החשיפה שנתנו הנדריקס, מיטש ורדינג שקיבלו. פרנק זאפה גם היה חבר טוב של הנדרקיס והופיע בעטיפה הבלתי נשכחת של We're Only in it for the Money שירד על הקולגות של הנדריקס, ילדי הפרחים והמוזיקאים הפסיכדליים. שנתיים אחר כך זה יתפוצץ, כשזאפה עוד יותר יכעס ויתעב את דור הפרחים הטיפש שמשתמש בסמים שלקחו את חברו הטוב.


אבל הדוגמה הכי ידועה, עוד סיפור שיכל לצאת גדול מהחיים, והתפספס בגלל אותה טרגדיה נוראית. היא הסיכוי שאולי אמרסון, לייק ופאלמר, היו הופכים להנדריקס, אמרסון, לייק ופאלמר. להקת HELP. אבל הנה, כנראה שהשם אומר הכל. אמרסון חיית במה לא קטנה גם הוא (ולאחר מכן קיבל את התואר "ההנדריקס של הקלידים"), בדיוק פירק את להקתו דה נייס, ולא רצה שום גיטריסט שייקח ממנו את הספוטלייט. אחרי ה-Isle of Wight, שבו הטריו הדהים את הקהל עם העיבוד שלו ל"תמונות בתערוכה". הנדריקס ידע שאלה חבר'ה לשתף איתם פעולה. אמרסון היסס, ועוד לפני שהגיע עם תשובה, כבר מת הגיטריסט והפך לאגדה נצחית שלא היה ולא יהיה כמותה.

את הנדריקס אני מאוד מאוד אוהב ומוקיר. אני לא מאזין לו כל השנה. יש תקופות שאני אוהב לחזור אליו, ככה להיזכר, ושוב פעם לחזור לפולחן ההנדריקסי של "וואו איזה מדהים האיש הזה היה". איש צנוע, פיגורה משפיעה, מוזיקאי וגיטריסט אדיר, לא בטוח אם יהיה עוד אחד כמוהו. הוא בעצמו הכריז בראיון שהפך מאז לסרטון עם שיעורי צפייה גבוהים ביוטיוב כשהוא מכריז שהוא לא הגיטריסט הכי טוב. הנדריקס לימד את כולם שיעור בנגינה, בmusicianship, ובהתנהגות שלו. הוא לא היה תחרותי עם האנשים שניגנו בסביבה, הוא תמיד למד מהם, העריץ והעריך אותם. בצורה שאין מוזיקאים כאלה היום.

כמובן, שהוא היה מגובה וקיבל a little help from his friends. לינדה קית' כאמור שהייתה הראשונה לגלות בו את הפוטנציאל, צ'נדלר שהביא אותו לתודעה, וכמובן איך אפשר שלא להזכיר את אותם, 2/3 מהחוויה, נואל רדינג ומיטש מיטשל. שני הבריטים הלבנים, שהביאו כותרות בארה"ב, כשהפנתרים השחורים היו חוטפים את החלסטרה כשנגן שחור מנגן עם לבנבנים. אבל וואו, שני החבר'ה האלה היו חטיבת קצב מדהימה שגיבתה את הנדריקס בצורה הכי טובה. זה היה אחד הטריוs המושלמים שעולם הרוק והמוזיקה בכללי אי פעם ידע. כמו הרכב ג'אז מושחז כשכל הנגנים יודעים מה הם עושים. ועם כל הכבוד, גם לשני החבר'ה האלה מגיע פוסט משלהם, וזה ייעשה מתישהו.

תוצאת תמונה עבור ‪jimi hendrix experience‬‏
אפרו!

שלושה אלבומים ואלבום הופעה אחד. ככה עזב אותנו הנודניק הזה. בלי להגיד ביי או משהו. היום, עושים מהאגדה ומכל העניין ההנדריקסי קופה. כבר 10+ אלבומים נוספים יצאו מאז שעזב את העולם ב-18 בספטמבר 1970, עם הקלטות גנוזות, סינגלים שונים ובעיקרון כמה שאפשר סחוט מהלימון הזה שנקרא ג'ימי הנדריקס. כמובן רע ומר הוא הסיפור. מנהל ההופעות שלו היה גנגסטר ולא הטיפוס הכי נחמד בעולם. כשפעם אחת הגיטריסט כשהוא עייף מת ולא יכול יותר, מוצא את עצמו מופיע בחוף המזרחי וכמה שעות לאחר מכן במערבי. הקצב המטורף שהנדריקס היה עובד בו, עם העובדה שהיו מאיימים עליו להמשיך עם הטריקים שלו בבמה, הרגו אותו כשלבסוף, קרה מה שקרה.

אפשר לתהות, מה היה קורה, אם הוא לא היה עוזב. האם היה מוציא עוד אלבומים ויצירות מופת שהיו משפיעות וישפיעו על דורות של גיטריסטים ומוזיקאים? האם באמת היה משתף פעולה עם מיילס, מקרטני, ELP כמו שרצה? האם היה ממציא את עצמו מחדש עם סגנון חדש או בהתאם לתקופה, כשדור הפרחים כבר היה פאסה? האם היה מברך ואוהב את ההיפ הופ שהגיע בסערה באייטיז בארצות הברית והכניס את עולם המוזיקה לתקופה חדשה? לעולם כבר לא נדע... כל מה שנותר זה פשוט להתלהב מהשירים שלו, מהסולואים שלו, לצפות ולהתפעל מההופעות שיש ביוטיוב (ותודה יש). כמו שהנדריקס אמר:
If i don't meet you no more in this world, then i'll meet in the next one, and don't be late
תוצאת תמונה עבור ‪jimi hendrix‬‏
קצת מהנדריקס על האקוסטית

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה